חמלה, מחילה, החלמה, חלימה

כמה קשה לנו לבקש סליחה? שלא לדבר על לסלוח למישהו שפגע בנו.                                                                                                                        אנחנו מוכנים להלך שנים על גבי שנים נושאים  טינה, כעסים, ייסורי נפש כלפי אדם כלשהו שפגע בנו.                                                                              אנחנו אוחזים בו , למרות שהוא כבר מזמן הלך, שכח, ואולי אפילו לא יודע שפגע כל כך.                                                                                                        אז למה כל כך קשה לנו לסלוח לו? למה אנחנו אוחזים בו ביודעינו שאנחנו מכאיבים לעצמנו?                                                                                             אנחנו לא סולחים, כיוון שבהיאחזות הזו יש שליטה. לכאורה.                                                                                                                                               באמצעות ההיאחזות הזו, אנחנו לכאורה שולטים בחיינו, אנחנו מאמינים בטעות,  שאם כבר נפגענו, ואנחנו מכירים היטב את כאב הפגיעה,  ורוצים להימנע מלהיפגע שוב, כדאי לנו לאחוז בכעס, בטינה, בשנאה ובכל הייסורים הללו, שמזכירים לנו את הכאב הזה, וכך,  נדע להיזהר ולהימנע ממנו בפעם הבאה.             

אולם  בפועל, אנחנו כבר שרויים בכאב ובייסורים, על פגיעה שהייתה מזמן.                                                                                                                 הכאב נותר בנו כצלקת, כטראומה, שאנחנו מקפידים לתחזק רק כדי לא לכאוב שוב.  באותה מידה שקשה לנו לסלוח לאדם אחר, קשה לנו לסלוח לעצמנו, על כך שהיינו כל כך נאיבים, שהרשנו לעצמנו להיות חשופים, שלא שמרנו על עצמנו ואפשרנו לעצמנו להיפגע.

האבסורד הוא שאנחנו כל כך מנסים להימנע ממשהו, שאנחנו מתחזקים באופן קבוע: כעס, כאב, טינה, שתופסים מקום ענק בחיים שלנו, וחוסמים אותנו מלהתקדם. כמו נהר שלא יכול לזרום, כי בכל פעם אנחנו משליכים לתוכו ענף ענק ועוד אחד ועוד אחד עד שהוא נחסם.

בדיוק כך אנחנו גם חוסמים את הגוף שלנו, ממלאים את התאים בטינה, בכאב, בסבל, בייסורים, מתחזקים את הרעל על ידי מחשבות שליליות החוזרות ונשנות,  דיבורים רעילים, לשון הרע, הסטה שנוטפים מאיתנו כל פעם שאנחנו נזכרים בפגיעה.

משמע, אנחנו שוב ושוב פוגעים בעצמנו מחדש, למרות שהאירוע, כבר מזמן חלף. לעיתים אנחנו נזכרים בבגידה, בהעלבה, בדחיה, בדברים שהתרחשו שנים רבות אחורה, ועדיין, כל פעם שאנחנו מתדלקים את עצמנו בשיח הזה, במחשבות הללו, על אותו אירוע, הרגשות הקשים חוזרים ועולים בהווה, וגורמים לנו למצוקה וחרדה רגשית, להפרשת הורמון הקורטיזול, המופרש במצבי לחץ וחרדה, עד שהגוף שלנו מייצר מחלה.

אני מציעה דרך שונה, אחרת, להתמודד עם אירועים כואבים מהעבר.

אני מציעה למחול , מחילה אינה מחיקה של האירוע, אינה הצדקת הפוגע, אלא אקט של שחרור עצמי. של החלמה .                                                     

השחרור מתחיל בנו, כאשר נחמול על עצמנו, ונבין שנהגנו כפי שנהגנו, כי זה מה שידענו, כי זה מה שיכולנו לעשות בזמן האירוע. לא יכולנו לעשות יותר,

איך אני יודעת? אילו היינו יודעים, היינו עושים אחרת.

יכול להיות שטעינו, בשיקול הדעת, בהערכת המצב, בהחלטה שקיבלנו, בתגובה שהגבנו, בדרך בה פעלנו, אבל זה מה שעשינו.

ולטעות זה אנושי, כולנו טועים.

השאלה היא האם נצדיק את הטעות על ידי סבל וייסורים, או נבחר בדרך של מחילה לעצמנו, וגם לפוגע, שגם הוא עשה טעות בעצם המעשה שעשה,     נורא ככל שיהיה.

השחרור , אינו הצדקת המעשה, הוא בחירה בהחלמה. הוא בחירה בחיים, בעתיד, בעצמנו. הוא הבנה שזה מה שנעשה ואת הנעשה אין להשיב ,              וכל שנותר הוא ללכת הלאה, להפיק לקחים לפעם הבאה ולתקן.

כשאנחנו חומלים, אנחנו משחררים, את עצמנו, ואת האחר מהייסורים.

וכשאנחנו משוחררים, הגוף והנשמה מחלימים. אנחנו חדלים מלהיות קורבנות של הנסיבות, החיים, של מישהו אחר, שאנחנו נותנים לו כח בחיים שלנו.

הגוף לא צריך יותר להגן עלינו מפנינו, הוא לא זקוק יותר למחלה שנועדה לעורר אותנו, הוא חוזר לאיזון.

כשאנחנו מאוזנים, שלמים, מקבלים באהבה את הטעויות שלנו, ולומדים לחיות לצידן, הזרימה חוזרת לחיינו, הנהר שוב זורם, ואנחנו יכולים לחלום,    האנרגיה שהשקענו בהרס עצמי, מתחלפת באנרגיה של בניה, לחלום ולהגשים.

תבחרו בעצמכם, תמחלו לכם, שחררו אתכם, תחלימו , תחלמו ותגשימו .                אודליה אייזנברג - מאמנת רגשית