ממלחמה למחלה להחלמה
מכירים את זה שאתם חולים? מכירים אנשים שחולים?
אני לא מתכוונת רק לשפעת או לקורונה
אני מתכוונת למחלות קשות עוד יותר.
אז ייתכן שאתם חושבים שמחלה, זו גזירת גורל, ואין מה לעשות. היא נדבקת לאנשים מסוימים, חסרי מזל.
אלא שלאחרונה הוכח, שיש מחלות אוטואימוניות. כלומר – שהגוף תוקף את עצמו.
הייתכן? הגוף תוקף את עצמו? למה לו לעשות את זה?
הגוף תוקף את עצמו, כי הוא נלחם בעצמו. מחלה, היא מלחמה שמתחוללת בתוכנו.
זו הדרך שלנו להגיב למה שקורה לנו.
שמתם לב, שכל אחד חולה בחלק אחר של הגוף? יש כאלה, שהמחלה פוגעת בהם בלב, ויש בכבד,
ויש בראש, ויש באוזן, או בגב, ואפילו בכתפיים.
למה?
כי המחלה היא מביאה איתה שיעור. כל זמן שלא נלמד אותו, היא תמשיך לכנן בגוף שלנו, ואף תחמיר.
כשנסכים לעצור לרגע, ולהבין את השיעור שהיא מנסה ללמד אותנו, נוכל להחליף את המלחמה בתהליך של החלמה.
כשהמחלה מופיעה, נשאל את עצמנו למה? לא למה זה קרה דווקא לי, דווקא עכשיו?
אלא למה? לאיזו תכלית? מה המטרה שלה? מה היא באה להגיד לי?
למחלה יש שתי מטרות, או ליתר דיוק, תמורות (רווחים),
האחת: היא מאפשרת לנו לקבל תשומת לב מהסביבה, כולם מרחמים עלינו, מוכנים לעשות הכל למענינו, מקיפים אותנו בחום ואהבה, ורוצים לחבק, לתת ולעזור לנו.
(בדרך כלל מה שלא עשו קודם לכן)
השניה: המחלה מאפשרת לנו להימנע מלעשות דברים שאנחנו לא רוצים לעשות.
למשל, למישהו נמאס מהעבודה שלו, והוא לא רוצה להתפטר, הפיתרון שהגוף מוצא הוא ליצור מחלה, שתגרום לו להישאר בבית ולא לעבוד.
וכמובן, שאף אחד לא ידרוש ממנו לבוא כשהוא חולה.
מכאן, שהשיעורים שהמחלה באה ללמד אותנו, הם שאנחנו זקוקים למשהו.
אם זה להכרה, אהבה, הכלה, תשומת לב, ואם זה לאסרטיביות כלפי הרצון שלנו.
לעשות מה שאנחנו רוצים, ולא לרצות ולהיות במקומות שלא נוח לנו, רק כי התרגלנו אליהם.
תשאלו, איך אני יודעת?
למדתי את התורה הזו על בשרי, כשבהיותי בת 25 התגלה אצלי ככה פתאום, לא אחר מאשר גידול במוח. כן, כמו שאתם שומעים. גידול קטנטן במוח, שהפריש כמויות אדירות של קורטיזול, ושיבש לי את כל החיים.
השמנתי מאוד, הפנים שלי נהיו כמו פני ירח, כתמים כחולים החלו לכסות לי את הגוף, שיער הראש נשר, ובמקומו גדל שיער דווקא על הפנים, שגם כך היו מחוצ'קנות כתוצאה מהמחלה.
הכוחות בגוף החלו להתדלדל מחד, והאנרגיה הפכה להיות הרסנית מאידך, - קורטיזול, הוא הורמון שמופרש במצבי לחץ וחרדה (וכאלה כמובן יש בשפע) ,והוא מעורר את האדרנלין בגוף לפעולות.
כך שהרגשתי כמו דיבוק שנכנס לי לגוף, ומתחיל לנהל אותי גם בגוף וגם בנפש , שאחד הם.
המחלה הזו, נדירה במיוחד, ונקראת מחלת קושינג, על שם מי שגילה את קיומה, וכיוון שהיתה נדירה כל כך, אף אחד לא הכיר אותה בזמנו, אפילו לא ד"ר גוגל, שטרם נולד בעצמו.
הרופאים, וכל אלו שסבבו אותי, לא האמינו לי, חשבו שאני ממציאה, שאני מדמיינת, הוזה,
ואכן, המחלה הביאה אותי להזיות, אבל היא היתה נוכחת בגופי.
היא פגעה לי בדבר הכי חשוב שהיה לי, במראה החיצוני, שכל כך טיפחתי.
בביטחון העצמי, בזוגיות, בעבודה , בהכל מהכל.
אין תרופות לטפל בה, ובטח לא היו אז, הדרך היחידה למגר אותה, היא ניתוח מוח, להסרת הגידול.
הניתוח הצליח, אך החולה לא החלימה.
כעבור פחות משנה, המחלה חזרה, הגידול חזר שנית, ושוב נשלחתי לניתוח מוח שני.
הפעם, החלטתי לחקור לעומק ולהבין, למה היא תקפה דווקא אותי?
ועוד פעמיים ברציפות? מה זה? גורל אכזר? טעות בכתובת?
אז כשלא היתה ויקיפדיה, ולא ד"ר גוגל, הייתי הרופאה המרפאה של עצמי.
בחרתי לשאול את עצמי מה המחלה הזו רוצה להגיד לי, כשהיא דופקת על דלתי פעמיים בעקשנות?
הבנתי, שהבאתי אותה על עצמי. כי נלחמתי במיוחדות שבי, בשונות שלי, בזה, שאני לא כמו כולם,
הבנתי, שכל מה שרציתי, זה להרגיש אהובה, שלא האמנתי שמי שבסביבתי באמת אוהב אותי.
רציתי שיראו אותי, שיקבלו ויאהבו אותי בדיוק כמו שאני.
והאמת היא, שרציתי שאני אוהב ואקבל אותי כמו שאני. שאבטח בערך שלי, שאהיה עם ביטחון עצמי מבפנים, שארגיש עוצמה פנימית, שאני שווה, שאני מוצלחת, כך בדיוק כמו שאני.
זו היתה הנקודה, בה התחלתי לאהוב את עצמי.
לקבל בי את כל החולשות, אבל בעיקר, את החוזקות, שכל כך ניסיתי להסתיר, כי פחדתי להיות שונה, פחדתי שלא יאהבו אותי אם וכאשר, אהיה מי שאני.
בו ביום, כשעשיתי שלום עם עצמי, כשלמדתי לקבל ולאהוב אותי, הלכתי לניתוח המוח השני.
אז החלמתי. ריפאתי את נפשי, והגוף הפסיק להילחם בעצמו. הוא הבין, שלמדתי את השיעור.
ומאז ועד היום, אני הופכת למבשרת לעולם.
אהבה יש לתת, לא לקחת בכוח. אהבה עצמית, ביטחון מבפנים, לאהוב אותנו בדיוק כמו שאנחנו,
כי זה מה שיש, וזה הכי טוב שיש,
זו התרופה לכל מחלה.
שיהיה לכם לבריאות, כל השאר – באמת בונוס.
